עט נובח – שלושים למותו של יהודה ברקן – איש מצחיק שאהב יידיש, כמוני. אני אזכור אותו ממחסום גני איריס ברח' השריון. הקורונה גבתה מחיר יקר, מאוהביו של השחקן והקומיקאי הנפלא, ומציבור חובבי שפת היידיש.
פגשתי את יהודה ברקן במקום מפתיע, ולא, זו לא מתיחה: במחסום הכניסה לשכונת גני איריס, ברח' השריון שבנס ציונה, סמוך לפסל שומר הגבעות. ברקן התנדב, כמו מרבית תושבי השכונה, לאייש את מחסום ההרתעה מפני גנבים ופורצים, שהירבו ל"בקר" באותה עת בשכונות החדשות שניבנו בעיר. בטופס הגיוס שלו רשם ברקן, תחת הסעיף משלח יד: אינסטלטור.
איש מצחיק, אמרתי.
אחת מאהבותנו המשותפות היתה שפת היידיש, אותה "מאמע-לושן" , זו "שאין מדברים בה, היא מתדברת מאליה".
מחסום הכניסה הזה, על סיפה של שכונת גני איריס, אם כן, היווה מוקד משיכה אטרקטיבי גם למתנדבים ולשוטרים שאיישו את הניידות כשהוא הגיע לשמירה החודשית.. כולם "עלו לרגל", על ניידותיהם וקוג'אקיהם, והיידיש, אותה "מאמע לושען" האהובה, כאמור, כיכבה…
זמיר שמעון, ה"שריף" של השכונה, שניהל ביד רמה את גיוס המתנדבים ורשימות השמירה, ביחד עם ריקי אשתו ושלושת בניו, דובר יידיש רהוטה בעצמו, רווה נחת: הוא פשוט תפס כסא ושולחן קטן בצד הכביש, ומילא פנקסים של מגוייסים חדשים, בשעה שברקן ריתק את כולם בבדיחותיו..
את ריקי כינה ברקן: "צדיקה", ובכל פעם שנפגש עם מי מאיתנו הקדים: "א-בי מזייטצעך ומפרייטצעך" (העיקר שנפגשים ושמחים), או: "א-בי מזייטצעך ומדערקאנצעך" (העיקר שנפגשים ומזהים האחד את חברו).
יהודה ברקן ז"ל, איש שמח ומצחיק, אוהב אדם וארץ. תנצב"ה.
